<h1>סמ"ג לאוין הלכ' יו"ט</h1>
<h2>דף ב:</h2>
אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגול לביצתה ותורי לרדי' ותמרי דעיסקא באנו למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון דרבי יהודה דאית ליה מוקצה אסר ורבי שמעון שרי והלכה כרבי שמעון בכל איסורי מוקצה בר במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים. ואין חילוק בין שבת ליום טוב כדמותבינן בסוף מסכת שבת דסתמא דתלמודא מקשה שם לרבי יוחנן שמדבר על שבת מסתם משנה די"ט משמ' דאין חילוק. ואע"ג דבמוקצה הלכה כר' שמעון דשרי בנולד אסור כגון מנא דמיתבר ביום טוב דאסור לשורפו ולבשל בו דהוה ליה נולד דדרש רבא אשה לא תכניס לבית העצי' ליטול מהן אוד משום דקמתקנא מנא בי"ט ותיקון כלי בי"ט אסור ואוד שנשבר ביום טוב אין מסיקין אותו ביום טוב לפי שמסיקין בכלי' ואין מסיקין בשברי כלים דהוה ליה נולד ואסור.
כל זאת השיטה פי' בה"ג דרב יהודאי גאון אמנם לא היו צריכו' לפרש טעם אוד משו' תיקון כלי אלא משו' מוקצה כגון בעצי' רטובים שאינם ראויי' להסקה דבהדיא סובר רבא בפרק נוטל כר' יהודה במוקצה ואין כן הלכה ורבי' שלמה ורבינו תם מסכימים לזה. ועוד מביא רבינו תם ראיה דנולד אסור מדקאמ' סתם תלמוד' דסוף פרק נוטל הני גרעיני תמרי פרסייתא אסור לטלטולינהו וכי תימא היינו משום דאפילו לבהמה לא חזו לא היא כדמוכח בפרק במה מדליקין, והא דפריך בסוף כירה על ר' יוחנן מדרב נחמן דאמר מאן דלית ליה מוקצ' לית ליה נולד לא קיימא לן הכי. ובריש ביצה דאמרינן דר' סתם לן כר' יהודה ביום טוב במוקצה כדי שלא יזלזלו ביום טוב על ידי שהותר' להם מלאכת אוכל נפש אין כן הלכה.
ועוד יש לפרש דלא סתם לנו כמותו אלא בנולד וקורה שנשבר' הוי נולד כמו שברי כלים וכן כתב רבי' משה בהלכות יום טוב שיש בה איסור נולד אבל מה שאין מבקעין עצים מן הקורה זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר' שמעון מודה דהיינו ארזי דסוף מסכת שבת ורבי' משה בר מיימון תפש שיטתו כרב נחמן דריש מסכת ביצה דקאמר דגבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון אבל גבי יום טוב סתם לן כרבי יהודה ואומר רבינו שלמה ורבינו יעקב שרב נחמן דחק עצמו לפי שיטתו ואין צריך לומ' כן לשא' האמוראי' לרב יוסף ולרבה ולרב יצחק ובפרק המביא גרסינן והילכתא ענף חד כגון בקוץ יבישא שרי לצלות בו רטיבא אסיר ופירש שם רבינו שלמה דהך הילכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אבל אנן כר' שמעון סבירא לן וכולהו שרו וכעניין זה נאמר גבי אין סומכין את הקדירה בבקעה וזהו דוחק שיפסוק התלמוד דלא כהילכתא ופירש רבי' יעקב דהך דהמביא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזרינן יום טוב אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים ומסיק התם דמתני' דהכא בית שמאי היא אבל בית הלל שרו והא דאסר הכא ברטיבא לאו משום דאית ליה כבית שמאי דאמרו לא ניתנו עצים אלא להסקה משום גזירה יום טוב אטו שבת אלא אליבא דבית הלל פוסק והיכא דחזו להסקה שרו בית הלל לכל דבר לסמוך הקדירה וכיוצא בו אבל רטיבא דלא חזי להסקה אסרי' לכל דבר אף לעשו' ממנו שפוד לצלות בו.
<h2>דף ג.</h2>
ולהכי גזרינן בפירו' הנושרי' גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתלישה וסחיט' אסורין מן התור' בדבר שאינו מתקלקל אם נעש' מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמה אסורין מדרבנן גזיר' י"ט אטו שבת אם כן היא גופה גזירה ואנן ניקו' ונגזר גזירה לגזירה.
<h2>דף ג:</h2>
וביצה שנולדה ביום טוב לא מבעיא באכילה דאסירה אלא אפילו לטלטל אסירה דתנו רבנן אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי כו', אבל כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר וספקה אסורה: נתערבה באלף כולם אסורו' שהרי למחר יותרו כולן ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.
<h2>דף ד.</h2>
והיכא דאיקלע יום טוב בחד בשבתא ואיתיילידא בשבתא אסיר למיכל ביום טוב דאתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ורבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ותרווייהו סבירא להו דשבת ויום טוב שתי קדושות הן מיהו רב אית ליה הכנה דרבה ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואין צריך לומר הכנה דבידים שהרי כבר כתוב את אשר תאפו אפו אלא בכל הכנו' מדבר ללמדינו שחול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב שהרי השישי משמע שמבורר שהוא חול ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכין ליום טוב לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסור' אע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה מפני שמאתמול נגמרת הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב אחר השבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת גזירה משום שבת שאחר יום טוב.
<h2>דף ד:</h2>
אמר רבא עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן שבטלים ברוב דאיסור נולד דרבנן ובדרבנן מבטלין איסור לכתחילה כדמסקינן במסכת ביצה פ"ק ואף על גב דק"ל כרב אשי דאמר התם דבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל הני מילי היכא דאיכא לאיסור בעיניה אבל הכא מיקלא קלי לאיסורא.
ושני ימים טובי' של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דאיתמר שני ימי' טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה. ושני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ושמואל אמר נולדה בזה אסורה בזה ואמר רבא הילכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא.
כתב רבינו משה שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד של ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה והיו בני הגולה עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בארץ ישראל אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם הזהרו בכם מנהג אבותיכם בידיכם אף על פי דבקיאי בקיבועא דירחא ולפיכך נראה לו שאין מערב אדם ומתני' בזמן הזה לא עירובי חצרות ולא עירובי תבשילין ולא שיתופי מבואות, כתב רב אלפס קיימא לן דיום טוב צריך עירובי תחומין ואין צריך עירובי הוצאה אבל יום הכפורים צריך עירובי חצרות ושתופי מבואות כשבת דתניא בעירובין אמרו להם ב"ה לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים אף על פי שאסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכן הלכה.
<h2>דף ו.</h2>
ולגבי מת אפילו בשני ימים של ראש השנה יתעסקו בישראל ביום טוב שיני דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שיני יתעסקו בו ישראל ואפי' בשני ימים טובים של ראש השנה מה שאין כן בביצה ואמר רב אשי בפ"ק דביצה אפי' לא אישתהי המת ואין לחוש כל כך שיסריח וגרסינן בפרק ר' אליעזר תולין שלחו להו לבני בשכר לפי שלא היו בני תורה מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שיני ועוד מסיק רבינא בפרק קמא דביצה האידנא דאיכא חברי חיישינן שכופין את הישראלים לעשות מלאכתן לא יתעסקו בו ישראל ביום טוב שיני וכן הורה רבינו תם עכשו כדברי רבינא מפני השי', ור"י בן אחותו אומר כי אין לאסור עתה מטעם זה מאחר שאין מצוי בינינו שיכופו ישראל למלאכה ומטעם זה אין אנו נוהגין איסור בגילוי מפני שאין נחשים מצויין בינינו עכשיו וגם מההיא דבני בשכר אין ראייה שהרי במסכת עבודה זרה בשילהי פרק רבי ישמעאל גבי רבי חייא בר אבא דאיקלע לגבלא אסר להו תורמוס דשקלי גוי' לפי שאינן בני תור' ואנו נוהגין להתיר בכל הנאכל כמו שהוא חי וכל שאינו עולה על שולחן מלכים ולא מחמרינן מטעם לפי שאינן בני תורה, וכן פוסק שם גם ר"ת, וגם כתב מו' כי מעשה בא לפני זקני הרב רבי יהודה והרב רבי יוסף אחיו והתירו ותמה רבינו תם היאך התירו.
תניא אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום מוקצה רבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור מפני שלא נתפתחו עיניו כדאמרינן באילו טריפות ובפרק קמא דביצה.
ועגל שנולד ביום טוב מותר לשוחטו ביום טוב מפני שמוכן אגב אמו שאילו שחט את אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב אף על פי שלא נולד' ובפרק רבי אליעזר דמילה מעמי' בשכלו לו חדשיו בודאי שיצא מכלל נפל וקאמ' התם רב פפא ורב הונא ברי' דרבי יהושע איקלעו לבי רב אידי בר אבין עבד להו עגלה תילתא ביומא שביעאה פירש הכינו לצרכיהם עגל שמן ביום השביעי שנולד אמרו ליה אי אחריתו ליה עד לאורתא אכליה מיניה השתא לא אכלית מיניה פירש אם המתנתם עד הלילה היינו אוכלין ממנו דתניא כל ששהא שמנה ימים בבהמה אין נפל.
<h2>דף ו:</h2>
והשוחט את התרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצי' גמורות הרי אילו מותרות שאין זה מצוי תמיד ודבר שאינו מצוי אלא במקרה לא גזרו.
<h2>דף ז.</h2>
אמר בפרק קמא דביצ' דאפי' בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצים ולמחר קודם עלות השחר השכי' ומצא בה ביצים מותרות אם יש זכר עד ששים בתים דכל שתשמישו ביום נולד ביום ואם כן ודאי יצתה מאתמול רובה וחזרה לכך אומר רבי יוחנן שמותר לאוכלה ביום טוב אבל אם אין זכר וספנא מארעא פעמים יולדת בלילה ולא נתירנה מספק מטעם שאמרנו שמא יצתה רובה שזהו דבר שאינו מצוי אבל אם לא בדק מותרו' כי שמא מאתמול נולדו שכן רוב תרנגולות יולדות ביום.
<h2>דף ז:</h2>
מי שהיה לו עפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו הרי זה שוחט בהמה וחיה ועוף ומכסה ואם אין לו עפר מוכן הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד הערב ולפי הירושלמי יש לו תקנה כדפי' וגם מורי כת' דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרי' ומודין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועוד כת' בשם ר"ת כשאומר שם מוחלפת השיטה שזו היא ההיא דהשוחט ומתירין ב"ה לחפור בדקר לכתחלה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כ"א לשאר צרכין וכן היה וכו' רבינו תם שלא היו רגילי' מקודם להכין שום עפר לשחוט.
<h2>דף ח.</h2>
מסקינן בפרק קמא דביצה המכניס עפר מערב יום טוב אם ייחד לו קרן זוית הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. וכן אפר שהוסק ביום טוב כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה מות' לטלטלו דעדיין אש הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד. ובירושלמי אמר באפר שהוסק ביום טוב אסור בד"א בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט.
<h2>דף ט.</h2>
הלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה. היתה העיסה טמאה או שנטמאה החלה לא יאפה את החלה שאין אופין ומבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפים קדשים שנטמאו ביום טוב ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. בפרק אלו עוברין מפרש כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה. היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ פסקינן שם הלכה כר' אליעזר שאומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא יפריש את החלה בצק אלא יאפה כל העיסה טמאה ואחר כך יפריש את החלה לחם. ואומר שם רבינו יעקב שאם אירע שקרה לה שם הכל מודים שיעשה כבן בתירא שאומר שם שתטיל העיסה במים צוננין שלא תחמיץ ורבינו יעקב ורבינו יצחק מפרשים כי בכל ימים טובים קורא שם חלה בחלה דידן שהיא חלת חוצה לארץ ואופה אחר כך דאמר שמואל במסכת בכורות אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. הילכך אפייה לצורך היא אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי או אפילו גדול שטבל לקריו או לבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בימי טומאתו (ומותר לטלטל אף לזר) ובמקום שאין שם כהן בעיר אופה תחילה וקורא שם ומותר לטלטלה כמו שמטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבין אפי' לאדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים וכמו זר שמותר לטלטל תרומה טהורה כדאיתא בפרק מפנין ומסתמא בכל מקום אפילו אין שם כהן וכן בלא זה כיון דמותר לטלטלה בשעת קריאת השם מותר לטלטלה אחר כך קודם שיניחנה לארץ כמו צריך למקומו דשרי בפ' כל הכלים למאן דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל.
<h2>דף יא.</h2>
מסקינן בפ"ק דביצה המפשיט עור הבהמה ביום טוב לא ימלחנו שזהו עיבוד ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה אבל נותנו לפני בית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסיד ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב כדי שלא ימנע מלשחוט. ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור ומערימין בדבר כיצד מולח מעט בשר כאן ומעט כאן עד שימלח כולו. בד"א במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדירה אסור למלוח על גבי העור. וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן על גבי יתידות מפני שאינן ראויים לאכילה.
<h2>דף יא:</h2>
ומולח אדם כמה חתיכות בשר אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ואומר התם רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ויש חילוק בהערמו' שיש אסורה ויש מותרת שלא יבא להמנע משמחת יום טוב.
אמרינן בפרק קמא דביצה לבית הילל שמסלקין תריסין חנויות ומחסירין אותן ביום טוב כדי שיוציא תבלין מה שצריך להן מן החנות ולא ימנע משמחת יום טוב בד"א כשיש להם ציר באמצע אבל יש להם ציר מן הצד אסור גזירה שמא יתקע ושאין להם ציר כל עיקר אפילו בבית מותר להחזיר.
מסקינן בבכורות פרק הלוקח בהמה שהשוחט בהמה ביום טוב מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזהו דרכו בחול ונמצא תולש ביום טוב.
<h2>דף יב.</h2>
כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילת יום טוב לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשו' וההבערה שמתוך שהותרו לצורך אכילה ביום טוב הותרו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צורך יום טוב קצת מדקאמר התם אלא מעתה הוציא אבנים לבית הילל הכי נמי דלא מיחייב.
גרסינן בירושלמי תני שאסור להוציא המפתח ובית הלל מתירין אמר רב הושעיא בר יצחק הדא דאת אמר במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא.
<h2>דף יד.</h2>
ומדתנן והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת על ידי שינוי אפי' בדבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשו' מערב יום טוב ותניא בתוספתא הפילפלין כתבלין שבית הילל מתירין כדרכן אף במדוך של אבן והא דאמ' בסוף ר' אליעזר תולין הני פילפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא נמי התם בשבת מיירי דבעי שינוי ולא כמו שפירש שם רבינו שלמה ור"ה והשאלתות דרב אחאי דביום טוב מיירי וליתא כדאיתא בתוספתא וגם שם היה לו לפרש בהדי' ביום טוב כיון דכולה מסכתא איירי בשבת, והא דאסרינן בפ' שני דביצה לטחון פלפלין בריחים שלהן והן מוליניי"ש בלע"ז כדמוכח התם שיש בו ג' כלי' ריחים שאני משום דמחזי כעובד' דחול, עוד גרסינן בביצה פ"ק רב ששת שמע קול מכתשת ביום טוב אמר זה לא היו עושין בביתי ומקש' ושמא היו כותשין על ידי הטייה ומתרץ ששמע הקול צלול מפני שהיו כותשין כדרכן ומק' עוד ושמא תבלין היו כותשין שאין צריך הטייה ושינוי ומתרץ כי ידע שלא היו כותשין תבלין כי יש להם קול ניבוח משמע שכל מיני תבלין נדוכין כדרכן ודווק' במלח צריך הטייה.
אין עושין גבינה ביום טוב שאם גבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אין כותשין את הריפות במכתשת גדול אבל כותשין במכתשת קטנה שהוא שינוי לה ובארץ ישראל אפילו בקטנה אסור שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מערב יום טוב אין בכך הפסד.
<h2>דף יד:</h2>
מסקינן בפרק קמא דביצה כל דבר שניאותין בו בחול אף על פי שאין ניאותין בו ביום טוב כגון תפילין מותר לשלחו לחבירו ביום טוב ואין צריך לומר דבר שניאותים בו ביום טוב וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כגון חטים וכל מיני תבואה שצריכין טחינה אין משלחין אותו ביום טוב מפני שאסור לטחון ביום טוב אבל משלחים בהמה וחיה ועוף אפילו חיים שמותר לשחוט ביום טוב וכן כל כיוצא בזה.
כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב כשישלחנו לחבירו לתשורה לא ישלחנו בשור' ואין שורה פחותה משלשה בני אדם כיצד הרי ששולח לחבירו יינות או בהמות ביד שלשה וארבעה בני אדם כאחד בזה אחר זה וכולן הולכין בשורה אחת הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלח שלשה מינין ביד ג' בני אדם כאחד הרי זה מותר שנשאר שם בתיקו וספיק' בדברי סופרים להקל.
<h2>דף טו:</h2>
יום טוב שחל להיות בערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים הוא כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לא כל שכן לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שהוא סומך עליו ואופה מיום טוב לשבת הרי זה מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין זו דברי רבינו משה (ר"פ ו' דהלכות יו"ט דף קס"ב) אבל כל רבותינו שבצרפת שוים דאף ע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפילו מיום טוב לשבת וכוותיה קי"ל אף ע"פ כן מועיל עירובי תבשיל דרבה לטעמיה דאמר בפרק אילו עוברין גבי אופה מיום טוב לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה ומיתוקמא שם מילתא דרבא כר' אלעזר ופוסק שם כמותו. ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחין לאוכלו מבעוד יום. עוד לשון אחר פי' רבינו יצחק בר' אשר כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר. ומה שאומר שם רב אשי הטעם כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת ק"ו מיום טוב לחול על טעם העירוב עומד שלכך נתקן שיאמרו שאפילו מיום טוב לשבת אין אופין אלא אם כן התחיל קודם יום טוב שאין אלא כגומר ביום טוב ק"ו שאין אופין מיום טוב לחול וכן פירוש שם רש"י.
כשם שמצוה לענג בשבת ולכבדו כך כל ימים טובים שנאמר ולקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן מקראי קדש וכן תניא כל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה ואסמכוה (בפ' ערבי פסחים קי"ח) אהאי קרא אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור שבעת ימי פסח ושמנת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בהספד ותענית, (בפ' ערבי פסחים דף קט) וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגומר אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה יש בכלל השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. כיצד הקטנים נותן להם קליות ומגדנות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. גרסינן בפרק יו"ט (ד' ט"ז) כתוב אחד אומר עצרת לה' וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם מכאן אמר רבי יהושע חלקיהו חציו לה' לבית המדרש וחציו לכם לאכילה ושתיה ואין הלכה כרבי אליעזר שאומר או כולו לגבוה או כולו לכם. ובפסחים (ס"ח) פרק אלו דברים גרסינן הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם עצרת מפני שניתנה בו תורה ושבת משום עונג אבל בשאר ימים טובים חולק ר' אליעזר ואומר או כולו לה' או כולו לכם. וכשהוא אוכל ושותה ביום טוב חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים והאומללין ומי שאינו מחלק מסעודתו לעניים עליו הכתוב אומר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וגומר ושמחה כזו הוא קלון להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך עצמו ביין ובשחוק ובקלות ראש שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שלא נצטוינו אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל ואי איפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
<h2>דף טז:</h2>
פסק בהלכות גדולות וכן פסק רבינו יעקב והרב רבינו שמעון מפלאייד' דעירובי תבשיל צריכין פת ותבשיל, והא דאמר אביי בפרק יום טוב לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא הני מילי לבשל אבל לאפות בעי פת וכן הא דאמר רבא התם הלכה כתנא דידן אליבא דבית הילל דאמר תבשיל אחד התם נמי כשאין צריך לאפיית פת דכולה אית להו דרשה דרבי אלעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל, ואומר רבינו יצחק דלאו דברי הכל היא דתניא בתוספתא העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו לשבת ומטמינין עליו את החמין עוד תניא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו ורשאין לעשות שיתוף למבוי ובהדיא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי ר' אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע וק"ל כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא ומה שלא חש התלמוד להביא בפרק יום טוב דברי רבי יהושע לאו משום דלא יהא הלכה כמותו אלא דר' אליעזר מייתי משום דמקרא הוא דורש ותלמודא מהדר ואזיל מנא הני מילי, וזה לשון הירושלמי רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל מה טעם אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואשר תאפו אפו דריש ליה ר' יהושע במכילתיה הרוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה בישול היה מתבשל לו כלומר מעשה ניסים היו נעשים במן ומילתיה דר' אליעזר נמי איתא התם. וגם רש"י פסק בשם רבינו יצחק בר יהודה דסגי בתבשיל אחד וכתב ר"י אף על פי כן בעבור המנהג ובעבור לצאת ידי כל רבותי' נוהג אני לערב גם בפת.
ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שעושים העירוב בחצרות ובמבואות ערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתו שמותר להוציא מרשות לרשות כך זה התבשיל משום הכר וזכרון שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.
אף על פי שעירובי תחומין בעינן שתי סעודות לכל אחד ובעירובי חצירות פת שלימה ובשיתופי מבואות כגרוגרת לכל אחד ואחד בעירובי תבשיל הקלו שיעורו בכזית בין לאחד בין למאה ואף בסופו הואיל וצורך אכילה הוא צריך שיעור זה כדמסקינן התם מה שאין כן בשאר עירובין ששיריהן בכל שהו ותנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו לכתחילה אמר אביי נקיטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר.
המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה בעירובי שבת אינו זוכה בזה ואין צריך להודיע לאילו שזכה להם מערב יום טוב דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין ביום טוב לידע שכבר זיכה להן ככר אחד ועירב להן ואחר כך יסמכו עליו ויאפו ויבשלו עליו אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב הרי אילו מותרין דמכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבוא ויסמוך על שלנו עד תחום שבת. המניח עירובי תבשילין חייב לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר לאפו' ולבשל מיום טוב של מחר לשבת אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין לומ' לאפו' ולבשל ולהטמי' ולהדליק דבהדיא מזכיר בפרק יום טוב (דף כ"ב) איסור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין וכן משמע בתוספתא שהבאתי למעלה.
<h2>דף יז.</h2>
שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב, שכח ולא הניח מניח בראשון ומתנ' כיצד מניח עירובי תבשילין ביום ה' ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול למחר אבשל ואאפה לשבת ואיני צריך כלום ואם היום חול ולמחר יום טוב בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק מיום טוב שלמחר לשבת בד"א בשני ימים טובי' של גליות אבל שני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום הרביעי שוב אינו מניח כדמסקי' התם (בפ"ק ד' ז'). תניא מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרי' אופין ומבשלין לו.
אין אופין ואין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול דלא הותרו מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות ביום טוב. ממלא את הקדירה בשר אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד וממלאה אשה תנור פת אף ע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחת שבזמן שהפת מרובה היא נאפת יפה.
<h2>דף יז:</h2>
עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור מפני שהחמירו במערים יותר מבמזיד.
מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה ביום טוב לאכול ביום טוב והותיר או שזימן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר ואם הערים הרי זה אסור לאכלו עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרים עליו ולמה החמירו ואסרו על המערי' ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת.
<h2>דף כא.</h2>
ותניא בביצה (דף כ"א) שיבי נפש יכול אפי' נפש בהמה ת"ל לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי וכן הלכה שהרי בית הילל דורשין כן באותו פרק (בדף כ) ואין הלכה כר' עקיבא שאומר דלבהמה מותר ולא ממעט מלכם אלא גוים ועוד שסתם לנו מתני' במסכת חלה (דף ע"ד) כר' יוסי הגלילי דתנן התם עיסת הכלבים בזמן שאין הרועי' אוכלין ממנה אינה נעשית ביום טוב והוי סתם משנה ומחלוקת בבריית' והלכה כסתם משנה כך פסק רב אלפס ובתשובת הגאוני'.
<h2>דף כא:</h2>
המבשל ביום טוב לגוי' ולבהמה או להניח לחול קיימא לן כרבה במסכת פסחי' (פרק אלו עוברים דף מ"ו) דאמ' אינו לוקה דמיתוקמא (בדף מ"ח) מילתיה כרבי אליעזר ופסקינן הילכתא כוותיה והטעם הוא הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה. רחיצ' סיכה הרי הן כאכילה ושתייה ועושין אותה ביום טוב שנא' אך אשר יאכל לכל נפש לכל צורך הגוף לפיכ' מחממין חמי' ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב פסק הגאון שרוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. יש דברים אסורין ביום טוב ומותרין בשבת כגון הא דאמרינן (בפ' י"ט דף כ"א) מזמנין גוי בשבת ואין מזמני' גוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אם בא מאליו אוכל עמהם במה שכבר הכינו וכגון הא דאמרן בפרק כירה (דף מ"ה) מניחין כר על גבי אילן בשבת אבל לא ביום טוב כיון דשרי לטלטלו לא בדיל לאשתמושי במחובר.
<h2>דף כב.</h2>
אגודה של עצים שהדליקה במדורה העץ שלא אחז בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר כך פירש רב אלפס (בפ' י"ט דף רט"ז) הא דאמר קנבא שרי בפרק יום טוב ורבינו שלמה פירש קנבא למחוט ראש הפתילה שנעשית פיחם ואין נראה דהא בפרק המביא דף לב אומרה בלשון אחר אמר רב מוחטין את הפתילה ביום טוב. עוד בפ' יום טוב (דף כ"ב) אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא. ואין מכבין את הבקעת אפי' כדי שלא תתעשן הבית כרבנן שכל האמוראים סוברין כן בפרק יום טוב דף כ"ב אף על גב דבפרק אין צדין דף כ"ח פסקינן כר' יהודה במכשירין מכל מקום בדבר שאינו צורך אוכל נפש החמירו. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה בפ' י"ט דף כ"ב אלא כופה עליה כלי או מחיצה עושה בינו לבין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אינו יכול לעשות אחד מכל אילו הרי זה אסור לכבות ואסור לשמש עד שתכבה מעליה. מותר לטלטל את הנר בעוד שהוא דולק ואין גוזרין שמא יכבה.
אבל הכיבוי לא הותר ביום טוב ובירושלמי דסוף ביצה קאמר מהו להדליק נר של בטלה ביום טוב חזקיה אמר אסור ומסיק אמ' רבי אבונא תמן תני בית שמאי אוסרין ובית הילל מתירין רבי נחום אחוה דרבי אילא בעי קמי דרבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי'
שמעינ' בפרק שני דביצה מדברי אמימר שמותר לכחול העין שאין בו סכנה ביום טוב שני של גליות.
<h2>דף כב:</h2>
בפרק כל שעה מתירים בית הילל ללוש פת עבה ביום טוב ואומר שם מאי פת עבה פת מרובה ומוכיח בירושלמי שרוצה לומר רקיקין דקין שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מייגעו אינו אופה אלא כדי צורכו פירוש שיש לו טורח ברקיקי' יותר.
<h2>דף כג:</h2>
שנינו בפרק אין צדין ביברין של חיה ועוף ודגים אין צדין מהן ביום טוב בכל שמחוסר צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודינו ואין נותנין לפניהם מזונות.
<h2>דף כד:</h2>
והיכא דאיכא מצודה של חיה ועופות ודגים דמיתצדו ביום טוב אסור למיכל מהן דתנן מצודות של חיות ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב לא יטול מהן אלא אם כן יודע שניצודו מערב יום טוב ואפילו ספק אסור דאמרינן ספק רבן גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבן גמליאל.
ודין גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ולער' י"ט שני אסורין בכדי שיעשו כדברי הלכות גדולות דרב יהודאי גאון, ובהלכות שבת הארכתי בדבר זה. גרסינן בפרק בכל מערבין ההוא לפתא דאתא למחוזא חזי רבא דכמישא והתיר לקנות ממנה שודאי נעקרה מאתמול מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כל שכן האי דאדעתא דגוים אתי כיון דחזא דמפשן ומייתי אסר להו.
<h2>דף כה.</h2>
שנינו בפ' אין צדין מי שהיתה לו בהמ' מסוכנ' בי"ט לא ישחו' אותה בי"ט אלא אם כן יודע שיוכל לאכול כזית ממנה צלי מבעו' יום כדי שלא ישחוט בי"ט מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה.
שחט בהמה בשדה לא יביאנה לעיר במוט ובמוטה אלא מביאה אברים אברים.
<h2>דף כו:</h2>
תניא היא אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות גרוגרות ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקי' לא יאכל עד שיזמין ואפילו לרבי שמעון דלית לה מוקצה כגרוגרו' וצמוקים אוסר. ובירושלמי גרסינן מאי שנא הני הואיל ומסריחות בינתים.
<h2>דף כז:</h2>
דברים רבים גזרו ביום טוב משום גזירה מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחילה על הבהמה ביום טוב אלא מביא שני בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהם ולמחר יודעים כמה דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו. וכשהם מחלקים ביניהם לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשנים שאין מזכירין שום דמים אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע.
<h2>דף כח.</h2>
ולכשהן מחלקין לא ישקלו במאזנים שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אפילו ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור אם היו המאזנים תלויין מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים. וטבח אומן אסור לשקול בידו ואסור לשקול בכלי מלא מים ואין מטילין גורל על המנות.
אמרינן בפרק אין צדין אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי עץ או על חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת במה דברים אמורים כשיכול לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שמא יבא לשחזה במשחזת ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביום טוב שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה את הסכין לעצמו הרי זה משאילה לעם הארץ אבל רבינו שלמה פירוש בפרק אין צדין שאמרו להראו' את הסכין לחכם מפני שנראה כמעשה חול בפהרסיא כסחור' מכירת בשר וחכם רואה לעצמו שאין בזה כל כך בפרהסיא.
<h2>דף כח:</h2>
וסכין שנפגמה ביום טוב אף על גב דהלכה כרבי יהודה דשרי אמרו חכמים הלכה ואין מורין כן דילמ' אתי לאחלופי בסכי' שנפגמה מערב י"ט. ר"י התיר בתשובה אחת ללבן בי"ט מחבת שקור' טרפא שאפו בו ביום פלדון ואחר הליבון אפו תחתיה מיד פשטידא של בשר משום תיקון כלי אין כאן איסור דנרא' כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשי' נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש.
ומכשירי אוכל נפש שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב כגון סכין שנפגמה ביום טוב ושפוד שנרצם וגריפ' תנור ביום טוב פלוגתא דר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה אומ' אף מכשירי אוכל נפש ואפי' ר' יהודה לא שרי אלא במכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן הוא ולא מכשיריו כגון מכשירין שאיפשר לעשותן מעי"ט ודרשינן לכם לכל צרכיכם לרבו' מכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב ופוסק שם הלכה כר' יהודה אומ' רבינו יצחק בר' שמו' דמכשירין דין הוא שיהו מותרין מן התורה בכל עניין אם לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כאילו נעשו היום אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התור' אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול.
לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אלא תן לי חלק אחד ולמחר עושין חשבון על שויו.
<h2>דף כט.</h2>
וכן לא יקח מבעלי החנות במדה ובמשקל אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שויו ואפילו המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכור לו שם מדה כך מסיק רבא אליבא דרבנן לר' יהודה וכן הלכה. גרסינן בפרק איזהו נשך אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים בשבת וביום טוב משום מדה ומשקל ומניין ושו' לוין ופורעי' ביום טוב כדתנן במסכת שבת לא יאמר הלויני גזירה שמא יכתוב. דרש רבנא עוקבא בפרק אין צדין לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל משער ונותן לה אבל נחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו. אמר רב אשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתיטול מעיסתה חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן דאסור. וכן פוסק רבינו משה אע"פ דבשאר מקומות הלכה כרב באיסורי וכן פסק בתשובת הגאונים בשם ישיבת דפומבדיתא דאסור מפני שיכול למדוד מערב יום טוב ולא צורך קדירה הוא דנימא שמא יפחות טעמו או יקדיח תבשילו אבל שדרו ממתיבתא דסורא דהלכה כרב דשרי חדא דהלכה כרב באיסורי ועוד דתנא דבי שמואל כוותיה.
<h2>דף כט:</h2>
והרקדה שאמרנו שאסורה ביום טוב הני מילי פעם ראשונה אבל לרקד פעם שנייה דילמא נפל בה צרור או קיסם מותר ובלבד שישנ' במקצת שלא יראה כמעשה חול כדדרש רבה בר רב הונא הלכה שונין את הקמח ומסי' התם דצריך שינוי דדביתהו דרב אשי היתה שונה אגבא דפתור.
תנו רבנן בסוף פרק אין צדין הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים ועשרים אגוזים שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו עשרה אפרסקין וי' רימוני' ובלבד שלא יאמר לו סכום מדה רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח פירוש רבינו שלמה סכום מדה קב או קביים סכום מקח דמים ורבינו חננאל גוריס סכום מנין כדברי ת"ק ולא גרסינן סכום מדה וכן גרסינן בתוספתא והלכות גדולות שלא יאמר כך וכך אגוזים נטלת קח עדיין כך וכך כדי שיהו מאה או מאתיים בין הכל ורבי שמעון בן אלעזר מתיר אף על פי שמזכיר סכום מניין מאחר שאין מזכיר סכום מקח שלא יאמר תן לי כך וכך להשלים הדינר.
אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך יום טוב קצת לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אבל צריך לשנות ואם אי אפשר לשנות מותר כדתנן בריש פרק המביא.
המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו אף על גב דמסקינן בפרק מפנין דמיעוטא בהילוכא עדיף הני מילי היכא דלא הוי כעי' חול כגון באותו בית מזוית לזוית אבל היכא דמיחזי כעובדא דחול מוטב שיביא על כתיפו אף על פי שמרבה בהילוך כדתנן נמי לעיל דאין מביאה במוט ובמוטה אלא בידו איברים איברים אף על פי שמרבה בהילוך.
המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא מוליכה בידו וכן משאות שדרך לישא אותם במוט ישא אותם על גבו מאחוריו ושדרכו לישא אותם מאחוריו ישא אותן על כתיפו ושדרכן לישא בכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוס עליהם בגד וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא ואפילו משנה להחמיר וכן פירש רבינו שלמה שם גבי דדרו באגדא לדרו באכפא דדרו וכו' והוא כעניין שאמרנו ואפילו אינו להקל מכל מקום אין לחוש מאחר שמשנה ממעשה חול ואם אי איפשר לשנות נושא ומביא כדרכו בד"א בנושא על האד' אבל נושא על הבהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שעושה בחול.
<h2>דף לא.</h2>
אין מבקעין עצים מסדרי הקורות מפני שהן מוקצין מחמת חסרון כיס דאפילו רבי שמעון מודה ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב מפני שהוא נולד.
<h2>דף לא:</h2>
אמרינן בביצה פרק המביא אין מבקעין עצים ביום טוב לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ובצד החד שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום ולמה אסרו בקורדו' וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שהרי איפשר היה לו לבקע עצים מערב יום טוב. ולא רצו לאסור הביקוע לגמרי מפני שאיפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה מזה הטע' התירו בהן מה שהתירו ואסרו בהם מה שאסרו.
<h2>דף לב.</h2>
אכל אגוזים ותמרים ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן מפני שהן נולד.
עוד מביא בפרק המביא אין עושין פיחמין ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה ולא חותכין אותה לשנים בכלי אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצא הפתילה נחלקת בפי שתי נרות. ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אלא נופץ את ראשה בידו.
<h2>דף לב:</h2>
תני רבי חייא ברבי יוסי בפרק המביא אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין את האפר ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות בו אלא אם כן גרפו מותר וסותמין פי התנור בטיט או ברפש שבסביבות הנהר והוא שרככו ממש אבל לגבל טיט ביום טוב אסור אמר רבינא ודשן מותר פירו' לגבל ביום טוב לסתום פי התנור לפי שאינו בר גבול כך פי' רבינו שלמה שם ורבינו משה וקשה לרבינו יעקב דבפרק מי שהחשיך (דף קנ"ה) ופרק קמא דשבת (דף י"ח) מוכיח שראוי לחייבו יותר במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו טפי מבמידי דבר גיבול הוא ומפרש רבינו יעקב דקאי רבינא אמתניתין דאין גורפין תנור וכירים דמתקן מנא כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש אבל מכבשין כלומר משכיבין העפר והאפר שיהא חלק דלא חשיב תיקון ואתא רבינא לאשמועינן דשרי הדשן לגרוף אפילו באיפשר לתקן מערב יום טוב עד כאן לשונו.
אין מנהיגין את הבהמה במקל. ואין הסומא יוצא במקלו אף על גב דפי' בהילכות שבת במלאכת הוצאה שהקיטע יוצא בסמוכות שלו והם כמקלו לא דמי לסומא דלא עביד לא לתרוצי סוגיא.
<h2>דף לג.</h2>
תניא בפרק המביא רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ושוין בקיסם שלא יקטמנו כו' פירש רבינו יצחק טעמא דרבנן משום דמיחזי כמתקן כלי ואפילו רבי שמעון מודה אבל מן האבוס של בהמה או הראוי לאבוס שרי כדאמר רב יהודה אוכלי בהמה כגון קש ועלי קנים אין בהן משום תיקון כלי. ומותר לקטום ולתקן קש של שבולין בשבת לחצות בו שיניו לשון רבי שלמה.
אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות שלא הותר ביום טוב להבעיר אלא מאש מצוייה.
<h2>דף לג:</h2>
ואמרי התם דלרבנן קוטם עצי בשמי' להריח מותר לכתחילה, רבין בר רב אדא ורבא בר רב הונא תרוייהו אמרו כי הוינן בי רב יהודה היה מסעף ענפי' במקלות קשים וראויין לעשות בית יד לקורדום והוא היה מפשחן להריח ויש שם ברייתא שאוסרה והיא כר' אליעזר ומשמע מכאן דמותר להריח בבשמי' ביום טוב ולא כדברי האומרים דאין מברכי' על הבשמים בשעת הבדלה ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת שמא יקטמנו מן המחובר דהכא שרינן בהדיא ולא גזרינן. אבל אומר רבינו יצחק הטעם דתענוג יום טוב והשמחה משיבין הנפש שנאבדה ולא דמי להא דאמרינן בפרק חבית האי טרפא דאסא אסיר גזירה שמא יקטום דהתם לאו משום מחובר דמיירי לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם וגזי' שמא יקטום העלה מן הענף והוה ליה כמתקן כלי ולפי שעלה אחד קל להנתק גזרינן ביה טפי שמא יקטום העלה מן הענף כדגזרינן בסוף פרק שיני דגיטין (דף כ"ב) גבי גט דפוסל רבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב גזירה שמא יקטום.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן בפרק המביא מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותם באור אבל אין טופלי' אותם בסיד ובחרסית ולא באדמה ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את האוכל שיש בה קוצין כגון קונדס ועכביות בתספורת. תני בבראשית רבה דרב אושעיא קוץ זה הקונדס דרדר אילו העכביות.
בפרק המביא מסקינן אין אופין בפורני חדשה גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב. וגרסינן בירושלמי רבי יודא ברבי ישמעאל הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה קדירה ביום טוב. ויש רוצים ללמוד מכאן שאסור לבשל בקדירה חדשה ביו' טוב בתחילה וצריך ליתנה על האש מערב יום טוב אבל יש לחלק בין קדירות שלנו לכירה.
בפ' המביא כדי יין אמרינן אין נופחין במפוח ביום טוב כדי שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין אבל נופחים בשפופרת כתב רבינו שמשון ובמפוחים קטנים שלנו מותר הרגילין לבעלי בתים בלבד ולא לאומני' לא למלאכת נפחים ולא לצורפי זהב וכסף ומכל מקו' אין להקל מדלא שרי אלא בשפופרת והיינו שפופרת של קנה ארוך נקובה מעבר אל עבר. ראשה אחת בפיו וראשה אחת מקרב אצל האש ונופח.
<h2>דף לו:</h2>
בפרק משילין אמרינן גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה ואפילו הרעי בפני עצמו כדמוכח בעכבר מת שנמצא בבשמים של רב אשי ביום טוב וצוה להוציאו בידים וגם בשבת נמי מותר כמו שמוכיח בפרק כל כתבי (דף קכ"א).
תנן בפרק משילין כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב כלומר כל דבר שבות שאין בו מצוה כלל או דבר רשות שיש בו קצת מצוה או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבו חכמים לשבות מהן בשבת כמו כן חייבו חכמים לשבות מהן ביום טוב אילו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואילו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ובתוספ' מוסיף ולא מגרשין אמנ' בפ' הזורק (דף ע"ז) מוכיח שהתירו לגרש בשב' במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולא חולצין ולא מיבמין ואילו הן משום מצוה לא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אילו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת וטעם כולם מפרש שם בגמרא ופיר' רבינו שלמה מטפחין יד על יד מספקין כף על ירך ובירושלמי לא משמע כן דקאמר עלה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמו דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם יד על יד אלא שזה מחמתו וזה לרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר מיהו בפירוש רבינו שלמה נמי אשכחן קרא דכתיב ספקתי ידי על ידך תו גרסינן בירושלמי (שם) בהילולי דרבי שמעון ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר רבי מאיר ואמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי ואמ' מי הוא זה שבא לרדותינו בביתינו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקי פדיי בתריה פירוש פדיי פוצעים אפרח קדליה פירוש נפל כובעו בברחו וראהו רבי מאחוריו בלבד ושוב לא ראהו משמע שמתיר רבי דבר זה ובמסכת נדה (בפ' ב' דף י"ד) משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה עוד מסיק שם על משנתינו שלמעלה לא דנין כו' וכולן שעשו אף מזידין מה שעשה עשוי אף בשבת ושמעינן מינה מאן דעבר ואקני מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה.
וההיא דאין מקדשין מוקי לה בפרק משילין (בדף ל"ז) כשיש לו אשה ובני' משמע שאם אין לו מותר וקצת משמע בירושלמי דיומא פרק קמא דבכל עניין אסור לקדש אשה בשבת דמפרש טעמא דאין מקדשין משום דנמצא כקונה קניין בשבת והדר מסיק אמר רבי מנא חדא אמרה הלין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת ומיהו ההוא נמי איכא לאוקומ' בשיש לו אשה ובנים. וכתב ר"ת בתשובתו כי בדוחק גדול התירו לקדש בשב' ולא היה מורה כן הלכה למעשה ובהא פליג הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם מפרש טעמ' דאין מקדשין משום קונה קניין דהיינו משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ובגמרא שלנו (בדף ל"ז) מפרש וכולהו מ"ט גזירה שמא יכתוב.
גרסינן בפרק המביא א"ל רבא בר רב חנין לאביי והלא אנו רואי' בני אדם שמספקין ומרקדין ומטפחין ואין אנו גוערין בהן א"ל הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין ומסיק שאפילו באיסור מן התורה מניחים להם.
וטעם ולא מגביהין תרומות ומעשרות מפני שמתקן הטבל ומיהו היכא דקרא שם מבעוד יום שאמר שאני עתיד להפריש למחר שרי לתקן אפי' בשבת מה שלצורך שבת ולא מיבעיא דמאי אלא אפילו ודאי טבל כדאית' בירושלמי (דף כ"ו ע"א) בריש פ' בתר' דדמאי דא"ר ינאי הוחליה טבל ודאי שאל לר' חייא רבה מהו לתקנה בשבתא אמר ליה למען תלמ' ליראה את ה' אלהיך כל הימים אפי' בשבת.
ומידי דלאו לצורך אוכל נפש לא מיבעי' במלאכה דאורייתא דאסיר ביום טוב אלא אפי' שבות דרבנן נמי אסיר דתנן (בפרק תפילין דף ל"ו) כל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה חייבין ביום טוב.
העושה אבות מלאכו' הרבה ביום טוב בהתרא' כגון שזרע ובנה וארג בהתרא' אחת אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב כדאיתא במכות פרק אחרון. (דף כ"א)
שלא לעשות מלאכה בשמיני של חג כל העושה מלאכה באחד מששת ימים הללו ביטל מצות עשה המפורשו' בספר מצות עשה ועובר על לא תעשה שכתוב בכולן לאו שלא לעשות מלאכ' בהם ואם עשה בעדי' ובהתראה לוקה מן התורה. כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש מותר לעשותה ביום טוב. שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ואיסור כל המלאכות דאוריית' ודרבנן משבת ילפינן בדבר שאינו צורך יום טוב כלל כגון הוצאת אבנים לבית הילל בפ"ק דביצה וכל כיוצא בזה, ותניא במכלתיה כל מלאכ' לא יעשה בהן לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי כאשר בארנו בהלכות שבת, אמנם יש לומר שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מערב שבת ולשון לא יעשה הכתוב בתור' מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה. אף צורך אוכל נפש שמותר דוקא בדברים שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב. לפיכך לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב שאם עשה את אילו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם וכן כל כיוצא בזה אבל אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ביום טוב שכל אילו וכיוצא בהן איפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון טעם.
כתב בה"ג אע"ג דסת' לן תנא במתני' כרבנן בפ"ק דמגילה (דף ז בפרק תפילין דף לז ובפרק כל הכלי' דף קכ"ד) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד כיון דמותבי' ממתני' דמשילין פירו' דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ רב פפא דההיא דאין בין יום טוב לשבת כבי' שמאי וההיא דמשילין כב"ה ורבי יהודה כב"ה וכן הלכה.
<h2>דף מ.</h2>
בהמות מדבריות שבאו ביום טוב בשביל גוי יש בפרק כירה שתי לשונות בלשון אחד אומר דמודה ר' שמעון בהן דמדמה להו למוקצה דגרוגרות וצימוקין ולאידך לישנא שרי רבי שמעון למישחטינהו ופוסק בהלכות גדולות כלישנא דלקולא דכל היכא דאיכא תרי לישני ולא איפסוק הילכתא כחד מנייהו בדאורייתא עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקולא. מסקנא דמילתא כרבי שמעון סבירא לן דלית ליה מוקצה לא ביום טוב ולא בשב' אבל מודה הוא במקצה מחמת חסרון כיס ובמוקצה דגרוגרות וצמוקין ובמוקצ' דמחובר כמו שפי' רבי' שלמה גבי גוי שהביא דורון ובהלכות שבת הארכנו בדבר זה ושם פירשנו משפט כל דבר הנצוד והנלקט מן המחובר ביום טוב ואין הלכה כמותו במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים כמו נר שהדליקו באותה שבת כדאיתא בסוף מסכת שבת ומודה הוא במוקצה דאבנים ומודה בקוץ רטוב כדפירשתי לעיל דכיון דלא חזי להסקה אסרי בית הילל לכל דבר אבל לנולד סבירא לן דאסיר.
